לפני שנצלול לסימנים עצמם – חשוב להבהיר: לא כל הסימנים מופיעים יחד.
לפעמים יש רק אחד או שניים, אבל הם בולטים, חריגים, מתמשכים. הכלב שלי, למשל, אכל לא רע גם לקראת הסוף. אבל הוא היה עייף כל היום, מתנשם בכבדות, נראה מותש. לא בכה, לא יילל – פשוט שתק. שכב רוב הזמן. הבטן שלו התנפחה, הוא בקושי עלה מדרגות, ובירידה היה עוצר, מועֵד, עד שכבר הרמנו אותו על הידיים כמעט חודשיים לפני שמת מוות "טבעי" בבית.

אבל האמת? המוות הזה לא היה שקט. הוא היה איטי. מתמשך. אולי מיותר. אולי כואב.
לכן אני כותבת – כדי שתבחרו נכון. לא מתוך אשמה, אלא מתוך חמלה. כי לפעמים, להחזיק אותם בחיים "עוד קצת" זה לא נאמנות – זה דחיית הקץ על חשבון הסבל שלהם.

וטרינרים מדגישים: איכות החיים קודמת לאורך החיים. אלו הסימנים שמעידים שהגיע הזמן לפחות לשקול ברצינות פרידה בכבוד:

• פגיעה קשה בניידות – חיה שמתקשה לעלות או לרדת במדרגות, מועדת, קמה בקושי או בכלל לא.

• נשימה לא תקינה – התנשפות מתמשכת, נשימה כבדה גם במנוחה, התנפחות בטנית שעלולה להעיד על נוזלים.

• כאב מתמשך – לפעמים בלי יללה. שפת גוף מתוחה, חוסר שקט, רתיעה ממגע, מבט כבוי.

• חוסר תיאבון – סירוב לאכול או לשתות לאורך ימים. לפעמים גם אדישות לאוכל הכי אהוב.

• שינויים התנהגותיים – חיית מחמד שמסתגרת, לא מגיבה לקריאה, לא מתעניינת יותר בסביבה או במשפחה.

• אי שליטה בצרכים – מתרחש לעיתים לקראת הסוף, ולעיתים מלווה בבושה או מבט מתנצל.

• עייפות מוגזמת – ישנה כמעט כל היום, לא מתעוררת בקלות, מתקשה לזוז גם כשהיא ערה.

אם אתם מזהים כמה מהסימנים האלה – גם אם לא את כולם – זה הזמן לעצור ולדבר עם וטרינר. יכול להיות שמדובר בירידה זמנית, אבל יכול להיות שהכאב גדול מהכוח שלהם להחזיק עוד. אל תחכו רק כי הם "עדיין אוכלים" או "עדיין מלקקים אתכם". זה לא תמיד סימן לחיים – לפעמים זו רק שארית של הרגל.