תלתל הגיע אלינו כשהיה כלב בן שנה, מבוהל ושבור. הוא עבר נטישה, וכשפגש אותנו לראשונה, ראינו בעיניים שלו פחד וחוסר אמון. הוא לא קפץ עלינו, לא רץ אל הדלת כשחזרנו – הוא שמר מרחק, בודק בזהירות אם הפעם זה באמת בית קבוע.
זה לקח זמן. לאט-לאט, תלתל התחיל להאמין שאנחנו כאן כדי להישאר. הוא גילה מחדש מה זה לקבל אהבה, להתרפק, לרוץ בלי חשש. ככל שהוא נפתח אלינו, כך גם הלב שלנו נפתח אליו. הוא לא היה רק כלב – הוא היה חלק מהמשפחה.
השנים חלפו, ותלתל הזדקן. כשהגוף התחיל לבגוד בו, עשינו הכול כדי שירגיש טוב, שיידע שהוא לא לבד. וברגע הקשה מכל, כשהגיע הזמן להיפרד, החזקנו אותו קרוב, לחשנו לו שהוא אהוב. הוא עצם עיניים בשלווה, יודע שהפעם, אנחנו לא אלה שיעזבו.

תלתל לא בבית יותר, אבל בכל פעם שאני חוזרת ומצפה לראות אותו ליד הדלת, בכל פעם שאני הולכת באותו מסלול שהלכנו יחד – אני מרגישה שהוא עדיין איתי.
כי אנחנו לא נטשנו אותו.
הוא נשאר איתנו, בלב, לנצח.